הספדים

הספד לרגל שנה – 20111120  
—————————————————–

שנה חלפה מאז אותו לילה קר בו ליבך פסק לפעום. גם באותו לילה היית מוקפת בבני משפחתך שלא השאירוך לבד לרגע.
שנה בה מיליונים של רגעים, זיכרונות ומחשבות מציפים אותך כל אימת שהתודעה מתפנה לרגע מהגיגים של חולין.
מסביב הכל קשור בך : שירים, מקומות, אנשים, החדר שלך עומד בשיממונו פרט ללילות בו אחייניך ישנים בו, חשים את האנרגיות ואפילו את הריחות שהשארת אחריך – ועיניהם מוארות בזיכרון נוכחותך. גם הם עברו איתך את המסע בשנות חייהם, התבוננו כאבו והפגינו בגרות והתחשבות נדירה יוצרת דופן לגילם. הם נאלצו לגלות מוקדם מדי, שסופים – הם לא תמיד כמו בסרטים.

והיום אנו עומדים באזכרה לכבודך.

תמיד נהגנו ללעוג יחד לטקסים פורמאליים, טקסים שנועדו למטרה מסוימת, כמו טקס זה שנועד על מנת להזכיר אותך. אבל, נראה שמנהגים וטקסים הם תחבולה תרבותית להכניס קצת סדר בכאוס הזה שנקרא "חיים".
אנשים מחפשים תשובות לשאלה "למה" ? והתשובות השגורות נעות החל מ"זהו רצון האל" (ומפאת כבוד חלק מהנוכחים נסכם את הנושא ב"אין תגובה") ועד "זהו הגורל" – שלגביו טעה שלמה ארצי בשירו כשטען ש"גורל הוא לא סתם תרח עיוור".

אולי בעוד עשרות שנים, אם מבול יכלה את העולם והאנושות תעבור לחיות במאדים – או אז נצטרך לביים טקס שמטרתו להזכיר אותך .

כל המערך המשפחתי שנסב סביבך, בשל רצף האירועים המסעירים שהנחת לפתחנו – כל המערך הזה נושא כל העת את זיכרון היותך. זהו חלק מהוויתינו – וכל עוד אנו חיים, נושמים עם הכרה ומודעות – את שם.
ואת שם כמו בימים היפים – גבוהה, יפה, צינית ונבונה – מתכוננת שעות ויוצאת לכבוש את העיר……

מדניאל

הזמן חולף וכולנו עדיין המומים והכאב כה נורא.
אומרים שהזמן מרפא – אך אותנו הוא קצת מדכא…
כי כעת אולי אנו מבינים ויותר מפנימים,
שלראות, לחוש ולהריח אותך
זה רק כשעוצמים את העיניים.

אנחנו רוצים אותך איתנו פה משתוקקים לשמוע אותך שוב צוחקת,
ולא לכתוב לך מילות פרידה
והמשפחה, כולה, כה עצובה
אוהבים אותך ומתגעגעים עד עמקי הלב – וזה כ"כ כואב…
חושבים עלייך – ולא נחדול מכך לעולם…

מקוים שטוב לך במרומים – "תהי נשמתך צרורה בצרור החיים".
אליך מפנים עינינו ריבון העולמים- ותוהים
למה אותה מיהרת לחטוף אליך למרומים?
אך עמוק בליבנו אנו מבינים – שמלאך כמוה אין עוד רבים,

נוחי על משכבך בשלום – והמשיכי לנו להופיע בחלום…

�
ונקווה שנראה אותך אי פעם במרומים

 אנחנו אוהבים וכה מתגעגעים

הספד לאורית – הוקרא בהלוויה על ידי אחותה 29/11/2010
————————————————————————————
אורית,

אומרים שלא משנה כמה נשימות נשמת במהלך חייך – אלא כמה פעמים החסרת נשימה. לפני 32 שנים כשנכנסת לחיינו – החסרנו פעימה….תינוקת יפה עם שיער שחור פחם ועיניים מלוכסנות שחורות…. ייבוא מיפן. גם הגננת שנאלצה לבוא אלינו הביתה ולשכנע אותך להגיע למסיבה בגן, בוודאי החסירה פעימה במדרגות.

ואת במהלך חייך, ומי כמונו יודעים כאנשים הקרובים אלייך ביותר – החסרת פעימות רבות. דעתנית, עיקשת ומה שאת לא רוצה לא תעשי למרות ש"כולם עושים".

אם את רואה אותנו עכשיו את בטח תוהה מה פשר ההתקהלות הזו. את לא בן אדם של הרבה אנשים. את האנשים הקרובים אלייך בחרת בפינצטה, רק אנשים כנים, ישרים, אמיתיים ו…שיאהבו חיות. וכל התנאים הללו צריכים להתקיים יחד. אני גאה להיות אחד מהאנשים הללו. היו ימים שכל כמה דקות היינו מסמסות אחת לשנייה. ימים שלמים שתועדו במסרונים. כל הודעה שלך היתה שנונה ומצחיקה. תוכנית של 200 מסרונים ביום עשיתי רק בשבילך. כבר כמה חודשים שמסרונים אצלי כמעט לא בשימוש…..

אישיות מיוחדת שכל מי שהכיר – הוקיר. אישיות שהוכיחה את עצמה והעצימה גם בימים קשים.

בשנים האחרונות אנו עומדים מולך ומשתוממים על האדם שאת, על הכוחות, על תעצומות הנפש, על האופטימיות שפעמים רבות מדי לא היה קל לגייס. התמודדות זו יכול למלא חצי מדף של ספרי הדרכה בפסיכולוגיה…..

במעלה תלול, שרק הולך ונהיה תלול יותר, התנאים נעשים קשים והחמצן דליל – את ממשיכה לצעוד ולטפס, בעוז, בגבורה ובחוסן. ואנו המשפחה הולכים לידך ואחרייך, מלאי התפעלות והערצה על הכוחות בהם את מזינה את עצמך וניזונים מרסיסי אופטימיות שעפים מכיוונך. בכל נקודת עצירה עטים עלייך כולם ומנשקים, מעודדים,תמיד לידך מאלצים אותך לשמוע שירי אהבה מאולתרים באוזן. הילדה המנושקת ביותר בעולם……

בהר הזה עליו טיפסת נטעת דגל במקום הכי גבוה שניתן, ועל זה אנחנו מצדיעים לך היום, ילדה אמיצה שלנו.

ואסיים במשפט שדניאל בתי כתבה לך – "את עכשיו דוגמנית מלאך בשמיים"

היי שלום גיבורה שלנו

————————————————————————————–

עבודה שבה התבקש יועד אחיינה של אורית (בן 8) לתאר חוויה משפחתית מיוחדת