אני ואתה נשנה את העולם ?

זהו מכתב שנכתב על ידי אביה של אורית, שיחד עם אמה שהו לצידה 24 שעות ביום בחודשים האחרונים לחייה,במסירות אין קץ.

פירסום מכתב זה נועד להעלות את המודעות לנושא על מנת להבטיח שרשלנות כזו לא תפגע בחולים נוספים. המכתב נשלח להסתדרות הרפואית ולמשרד הבריאות.
כסיכום לתגובתו התמוהה של אותו רופא כתב מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו (ראו העתק למטה)
"אם רופא זה אינו מבין מה הכשל שבמעשיו הרי שזה כשל אישי ומערכתי !!!" .
וכדי שהסיפור לא ייעצר כאן – קיראו והתרשמו בעצמכם.

בתאריך 28.10.10 הגעתי עם בתי אורית (32) ז"ל, למיון בשל החמרה במצב הכללי והתגברות פתאומית בפרכוסים ספסטיים. תופעות אלה התבררו מאוחר יותר כהחמרה במחלה ממנה סבלה כשש שנים .

לאחר לילה במיון הופנינו למחלקה על מנת לזהות ולאזן ככל שניתן את הסימפטומים שהוזכרו. למחרת נמסר לנו כי על פי הצילום שנעשה במיון מצבה של אורית קשה ולכן יש להישאר במחלקה עד שיאוזנו הפירכוסים ואו אז יש לחשוב על מסגרת מתאימה.

אורית בתי, במהלך התמודדותה עם המחלה מעולם לא התמקדה בתסריטים גרועים אפשריים, אם בשל אופייה האמיץ המעדיף להתבונן ב"חצי הכוס המלאה" כמו גם בשל אמונתה שרק בורא עולם יחליט מתי והאם יבוא קצה. התמודדות אופטימית זו נטעה חוזק בלבה וגרמה במישרין ליכולת לתפקד הרבה שנים עם איכות חיים. אפילו רופאתה האישית, ד"ר צהלה צוק היטיבה לתאר לאחרונה אופטימיות וחיוכים במהלך הפגישות הרפואיות.

כמשפחה המלווה חולה מספר שנים גם אנחנו נחשפים רבות לשיח הציבורי הרפואי הדן בקשר ההדוק שבין גוף נפש והסימביוזה ביניהם. גם ברפואה הנחשבת "קונבציונלית", הציבור נוהה אחר רופאים שהינם לא רק אנשי מקצוע טובים אלא גם ניחנו באנושיות ויכולת להתייחס ליישות מולם כאדם.

לצערי, משום שלא ניתנה לי יכולת הבחירה, את המפגש הטרגי עם מנהל אותה מחלקה לא יכולתי למנוע.

התקרית אירעה במהלך ביקור רופאים. עוד בימים שלפני התקרית, כשאורית עוד במצב של פירכוסים ללא שליטה, בזמן שמנסים לייצב את התרופות, ניגשו אל חדרינו מספר נושאי תפקידים במחלקה והפעילו לחץ לגבי מעבר למוסד מתאים. ברקע התחלנו כמובן לחפש מקום (במקביל לסיעוד 24 שעות סביב מיטתה), אבל כל עוד המצב הוא כזה לא ראינו טעם ל"נדנודים" החוזרים ונשנים – שלא מהווים איום נפשי כל עוד אורית לא מודעת להם.

ובכן, במהלך ביקור הרופאים שבו אירע האירוע, פניתי אל הנ"ל  על מנת להוסיף אינפורמציה על אירוע משמעותי שאירע לאורית בלילה. באמצע דבריי קטע אותי הנ"ל בגסות ואמר בקול ובחוסר סבלנות בולט כשדבריו מהדהדים מעל מיטתה של אורית "מתי אתה מפנה אותה להוספיס" ?

אורית הבינה את מצבה ממשפט זה, ומייד כשעזבו הרופאים את החדר פרצה בבכי…..

בוודאי תסכימו איתי שאם היינו נדרשים לספר לאורית על מצבה (מה שלא תיכננו לעשות בשל היכרותינו את האדם וההיסטוריה) – לא היה זה נעשה כך.

ברשלנות ! ללא מחשבה ! כאילו החולה השוכב במיטה הוא חפץ ללא רגשות.

אל מצבה הגופני הקשה הצטרפו עתה ייאוש וחוסר תקווה ואת זאת ניתן היה לראות בהדרדרות הפתאומית אחריה עקבנו בדאגה. אחד הרופאים הבכירים במחלקה אמר שחולים במצבה יכולים לחיות כמה חודשים. אורית נפטרה אחרי חודש.

אחריתה הפיזית של אורית היה בלתי נמנע – אבל נשמתה נרצחה (!) כחודש לפני מותה.

כאן בהחלט המקום לציין כי רוב הרופאים ובעיקר האחיות המסורות שפגשנו עשו את עבודתם נאמנה ובמסירות ראוייה לציון. עובדה זו אף יותר מחדדת את חומרת האירוע שתואר. ייתכן גם שמקרה זה אינו מאפיין את רוב נושאי התפקידים ואולי מספרם של אירועים אלה אינו נמדד כיאות בשל חוסר יכולתם של החולים להתריע – בדיוק בשפל של חייהם. בדיוק בשל הסיבות הללו אני כותב מכתב זה.

בכבוד רב, שלו אדמונד